מיליארדי תועים לא תוהים. העולם שלנו רחוק שנות אור מלדעת את מקור האור.
5 וחצי מתעורר בבהלת סוכר למיטב בחינתי, למיטב בינתי, הבינה הטמונה בי, הנובעת מהיווצרותי, הנובעת וטמונה בח החיים.
איך מטריאליסט מאחל למישהו תעשה חיים? - לך תזדיין
איך מטריאליסט מוודא שיש לו חיים טובים? -בודק לחץ דם
מטא-ריאליסט לעומתו מכיר שהריאליטי היא מעבר ומקודם לכל בוחן מציאות פיזית, שכן בחינה איננה אקט שמתואר בפיזיקה. אך זוהי תופעה מחויבת לכל יצור בר בינה המחפש לעשות בה שימוש. קצת כמו להציע לאדם מים ואם עונה בחיוב לתת לו מים. אדם עם היגיון בריא מבין שהמים יוגשו באופן שיוכל לעשות בהם שימוש, ישתה אותם, יפיק מהם את תועלתם לגוף ולנפש, בין אם במעמד המחווה האדיבה ובין אם ברמת הירגעות הגוף. אדם פחות שפוי ישפוך עליו מים. רצית מים, הבאתי לך.
ואיך הפיזיקאי ימדוד את שפיותו? והאם יש קשר בין שפע לשפיות, תכונת ההשפעה לטובת החן והחסד הקיימים ונמדדים בכלי נפש פנימיים, מכניים ככל שיהיו תחת ההכרה הקפואה הבלתי מתפשרת שיש גוף והוא מרכז הפעילות. או לפחות אחד מהמרכזים. מרכז, האם כרוך בפועל מרכז, conCENTRate, בן דודו מנישואים פונטים פוליטיים של CONSENT. הסכמה גם היא כלי חשוב בצבא ההרמוניה (ה'רמנויה צבאות)
המצחיק באופן טראגי הוא שהיסחפות הנפש להכחדת מלאותה לטובת דימויי הגוף פוגעת בגוף עצמו, המאכזב, הבלתי מושלם על הדעת, שלא ידעה לקבל עצמה, שהקיאה מתוכה ולתוכה גועל רב, שנרכש בפעולות הגומלין המחבלות של העלבה והיעלבות. צבאות החושך.
כן, יש טוב ורע, אין ספק. אפשר להפוך את זה לפלפולים מיותרים שאשמח להם ביום אחר, אך יש טוב ורע. יש חושך ואור, יש חולי וריפוי. העיקר הבריאות... לו רק ידענו נפח הממלכה עליה מצביע עיקר זה.
הסבורים אנחנו באמת שחברה חולה ומחליאה היא ביטוי בריא לבריאה?
המשוכנעים אנחנו שאיננו חלק פעיל בחברה אלא סביל גורל לסבילה?
שאין בידינו חרבות, גם אם לא בורקות אש וזיק, גם אם עשויות מעץ דביק?
איפה כוחותינו?? אני שואל ואין אונים
ומדוע נטפלים אנחנו לכל צרותינו ומרותינו ומיקומנו בהשוואה ל-... אף שיגידו ביולוגיינו די דיינו הסטרס טומן בטבעו מנגנון קום וצא לדרך! חפש להרוות את צמאונך, למלא את חסרך, קום עשה פעל זו העת. ואילו האדם המנותק (מנותקים, נמאסתם!) חומק הוא מטבע התפעול לטובת סכמת הביטול. חופש הביטול - עצמי, עוצמותיי - אכזרי הוא ולאכזריות מתגלגלת ממשיך להוביל. אין זהו חופש להיות בסבל כי אם ביטוי לכלא, שיש שיטענו כי זה אשפוז עצמי מרצון, או לפחות עד שהרצון בריא מספיק לא להיות כלוא בו. איכשהו הורמון הסטרס מפיל ולא מפעיל, מגביל ולא מוביל, מטרפד ולא מרפד, מתנכל ליכולת להסתכל ולראות מה ראוי לעשות כדי שטוב יקרה. טוב הכי פשוט, אפילו אם לא בשביל אהבת more-the-חי! אלא לשם שנאת הורמון הרשע.
והתשובה נציע כאפשרות נעוצה בקלות הבלתי נסבלת של סיפוקים זולים, באוולות הבלתי נסלחת של שידוך משפט "איזהו עשיר/מאושר השמח בחלקו" לאג'נדת ויתור פיתוח הממלכה הזרועה בנו. לפני שעולם הדימויים בלבל במוח על עולם הבא, דימוי כמו שטן, גורם הפרעה למהלך הבריא הטבעי המקורי (נגיד) לממלכת הדעת בעולם הנפש, מכשול, התקלה שיש לטפח תושיה מעליה, בל יופרע ההלאה הקדוש להעשרת עוד טוב בעולם. עוד שימוש נאה במכונה האידיאלית שנבראנו לחוש ולהבין בה. תנועה זה טוב. שחרור, זרימה. ההיפך זה סתימה. אין ממש טוב בשרש זה, סתימה אצל רופא שיניים לא תענוג לשם שמים אלא אולי לשם סוכר או הזנחת הפה; להגיד לאדם שהוא סתום זה לא שבח "ניסו למכור לו כל מיני שטויות, אבל הוא עמד זקוף וסתום בדעתו ולא קנה דבר ממה שאמרו לו"; סתום ת'פה זה גם לא עצה מצילת חיים בין אנשים בתא גזים כשלאחד יש אינטואיציה ומבין מה עומד לקרות. נוראי נכון? פשוט נוראי. האם זה רע לגעת בנוראיות הזאת, לשחות בה, לבטא אותה בתזכורות ובדימויים כשהיה אפשר אחרים אבל דווקא זה מה שעלה ונשפט כתואם?
האם זה מוכיח שיש רע וטוב באופן אבסולוטי, רלטיבית לכל אשר לא נשגב מבינתנו?
לפחות אנחנו לא סתומים. מה עושים עם כל כך הרבה רעל? חלק ממירים לחמלה. מאד קשוח המהלך הזה. וחלק עושים את עצמם קשוחים יותר, מביאים את הרעל לעיניים, לחדירות המטרה, לחזירות האין-ברירה. חייבים צבא. חמלה זה סיפורי משיח.
והם פאקינג צודקים, זאת המציאות. לא המטא-מציאות, אלא as is. נק' האמצע הנצחית של מה שלא באמת היתה לו התחלה או יהיה סוף. רק בקירוב.
בקרוב-שהו כולנו כבר goners. האם המחשבה על כך מועילה למשהו? דוחפת? מנוונת? על אילו מיתרים היא מנגנת? האם כמסכמת את הדעת בריק הכלום ומסכנת את התושיה לרעת איזו קושיה שאף אחד לא פותר באמת. מין תועים או תוהים בסוף המשחק כולנו נארזים. אבל היי, אני חי עם תודעת מוות כבר כ30 שנה, בואו נראה כמה עוד נשאר.
כפר היזון Is what we need
it takes a village to raise a spirit
that thing we so adore to love in a child or a hero
איך שרו פליטווד מק
You should go your own way?
כן, באירוניית הכפר האינדיבידואליסטי נדמה שחבוי מסר שמא בהיקף המגדלים ומשבחים אדם, מצויים כל תוספי התזונה הרצויים לטיפוח אינדיבידואל בריא שיצמח מתוכם אל מעבר לתוקף תפקידם בלבד. מה היקף זה? מנין מביאים את מניין החברים ליצור זאת? ואיכשהו זה שם, חיי בר, שיש להתמגנט אליהם, למצוא אותם, לחבור לחורשי דרכים, שמשום מה משכבר טופח בנו עלול לסרב לעמדותיהם והטיותיהם ה as is שהם כיום.
ואני עם ליבי החלוד יצא לי גם לסלוד וגם לצאת סלוד. עם דמיונות דמוניים שניתן לצפות ליותר ממני ומאחרים וכי הדרך לגיהנום רצופה שיפוט עצמי שאינו מניב תנודה. אז תנו דה, תנו עה
